מאת: קטי טל, עו”ד ומגשרת במרכז הסכמות

בכלי התקשורת, ואפילו באתרי הכלכלה השונים, פורסם לאחרונה פסק דין מרתק ויוצא דופן שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ. לפי פסק הדין, אושררה פסיקת בית הדין הרבני הגדול, ששללה מאישה שהתגרשה מבעלה לאחר שבגדה בו, את חלקה בבית המגורים. השאלה שעולה מהפסיקה היא אם לבגידה היה חלק בהחלטת בית הדין הרבני שאושררה על ידי העליון.

המדובר בזוג שהיה נשוי מסוף שנת 1982 ולו שלושה ילדים בגירים. לאחר כ-30 שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך בה את ענייני הרכוש. שלוש העילות שהציג בפני בית הדין הרבני היו: (1) האישה מורדת על בעלה (לא מקיימת עמו יחסי אישות); (2) נואפת מזה מספר חודשים; (3) לא דואגת לניקיון הבית ולארוחות.

השתלשלות האירועים

בשל הבגידה, חייב בית הדין הרבני את האישה להתגרש, ועל אף ערעורה, היא התרצתה והשניים התגרשו – תוך השארת ההתדיינות הרכושית למועד שלאחר הגירושין. בפן הרכושי, הבעל החזיק בנכסי מקרקעין רבים שקיבל בירושה או רכש לפני הנישואין, וכאן לא הייתה מחלוקת: רכוש זה נותר אצל הבעל. כמו כן, היו לשניים נכסי מקרקעין משותפים שנרכשו תוך כדי הנישואין, וגם במקרה זה לא הייתה מחלוקת והרכוש חולק ביניהם.

הסוגיה הרכושית המרכזית שנותרה במחלוקת היא דירת המגורים המשותפת. למעשה, הבעל קיבל מגרש בירושה ולאחר שביצע עסקת קומבינציה עם קבלן, בנו הוא ואשתו את בית מגוריהם בבניין. לכאורה, מומן הבית, שהיה רשום על שם הבעל, מכספי הירושה. השניים גרו בבית מעל 20 שנה, וכשהגיעה העת לדון בחלוקת הרכוש, טענה האישה שיש לה זכויות על חצי מהבית, בגין ‘שיתוף ספציפי’, על פי הלכת השיתוף הספציפי. על פי הלכה זו, בנסיבות מסוימות, כאשר ניתן להציג “דבר מה נוסף”, בן זוג שהנכס לא רשום על שמו, על אף שלא שילם עליו בצורה שווה כמו בן הזוג האחר, יקבל מחצית ממנו. אם מדובר בדירת מגורים משותפת, בדרך כלל דרושים פחות קריטריונים כדי להוכיח ‘שיתוף ספציפי’ (שכן השניים ניהלו חיים משותפים בבית, גידלו בו ילדים וכדומה).

בדיון בבית הדין הרבני הגדול אליו ערער הבעל, נקבע שלאישה לא מגיע חלק לא בקרקע ולא בדירת המגורים המשותפת הבנויה עליה. בפסק דינם בחנו לכאורה דייני בית הדין, את הנתונים היבשים, ע”פ נקודת המוצא בחוק יחסי ממון הקובעת שנכסים שניתנו בירושה לא מתחלקים חצי-חצי בין בני הזוג, וגם ע”פ הלכת השיתוף הספציפי, הקובעת כי יש צורך ב’דבר מה נוסף’ כדי להעיד על כוונת שיתוף. אך בפועל לדברי בית הדין הגדול, האישה לא עבדה בזמן שבית המגורים שופץ וחלקה בהשקעה בו היה קטן בהשוואה לבעל. נקבע שאין סיבה לקבוע כי האישה זכאית למחצית מבית המגורים.

האם הבגידה הכריעה לרעת האישה?

כאן נכנסה לתמונה שאלת הבגידה. נשאלת השאלה אם הבעל התכוון לשתף את האישה בנכס שקיבל בירושה, גם במקרה שהיא בוגדת בו. הדיין טען שהתשובה היא לא: אין כוונה לשיתוף לאחר היוודע מעשי האישה. גם אם הייתה כוונת שיתוף לפני שהבעל ידע על משעה הבגידה של האישה, הכי שהאישה הוליכה את הבעל שולל, ולו היה יודע על כך, לא היה משתף אותה ברכוש. בפסק הדין ניתן פן הלכתי ולפיו נושא השיתוף הספציפי מנוגד להלכה ולכן בית הדין הרבני הגדול אינו מחויב לכך, בייחוד במקרה הספציפי שבו יש עילה נוספת של בגידה.

הנושא הגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון. השופט יצחק עמית שהיה בדעת מיעוט, טען שאם היה מניח בצד את הבגידה, ישנה כוונת שיתוף ספציפי. הוא טען כי הבגידה הייתה הסיבה להטיית הכף לרעת האישה, ולא ראה לנכון להחיל את הדין הדתי בענייני רכוש. הוא הוסיף כי בפן המוסרי, הבגידה לא יכולה להשליך על הסכסוך הרכושי בין בני הזוג. לכן, עמדתו הייתה לבטל את פסק הדין, בשל המשקל הרב שניתן לבגידה.

השופט מינץ שהיה בדעת הרוב, טען כי עוד לפני שבית הדין הרבני התייחס לבגידה, הוא הגיע למסקנה שלא היה שיתוף ספציפי, על סמך העובדות. לכן, הציע להשאיר את פסק הדין כפי שהוא. גם השופט שטיין טען טענות דומות, והסביר כי בית הדין נתן משקל יתר לבגידה, והיא לא הדבר שהכריע את הכף, אי אפשר להתעלם מהאפשרות שבן זוג יבטל הענקת שותפות בנכס במקרה של בגידה. בסופו של דבר נפסק שהאישה לא תקבל זכויות בבית המגורים המשותף.

מירוץ הסמכויות עלול להתעצם

המסקנה המרכזית מפסק דין יוצא דופן זה, היא העצמה והעמקה של מירוץ הסמכויות בין בני הזוג בסכסוכי גירושין, אולי מבלי להתכוון לכך. פסיקה זו עלולה להביא כל אדם שחושב שבן הזוג האחר בוגד בו, לאסוף ראיות ולחדור לפרטיותו, כדי שבן הזוג האחר לא יקבל את הזכויות ברכוש שאולי היו מגיעות לו אלמלא הבגידה; כמו כן, ישנה אי ודאות משפטית שהולכת וגדלה – כלומר גם אם מניחים שבערכאה גבוהה יותר יבוטל פסק הדין, כבר לא יהיה ניתן להניח זאת בעתיד.

ויתרה מזאת – בעיני חלק מהשופטים, יש ערך לבגידה מרגע ביצועה והשפעה על איזון המשאבים – כלומר אם אחד מבני הזוג בוגד באחר, הדבר עלול להשליך על חלקו ברכוש, לפחות לרכוש שנצבר מרגע הבגידה.

מכל האמור לעיל, ברור שהפתרון הטוב ביותר לבני הזוג, גם אם קיימות סוגיות שבהן קשה מאוד לגשר על הפערים, הוא הגעה להסכמות ביניהם והימנעות מהגעה לכתלי בית הדין ובית המשפט. כפי שניתן לראות, מנעד התוצאות בפסקי הדין רחב מאוד ועלול להיות לרעת אחד מבני הזוג או אפילו לרעת שניהם. לכן, יש צורך בשליטה בהליך ככל שניתן. גירושין בשיתוף פעולה יעניקו לשני בני הזוג שליטה גדולה יותר על עתידם, על התוצאות המשפטיות, ואם ישנם ילדים משותפים, הדבר ישים קודם כל את טובתם מעל לכל שיקול אחר.