מאת: איה שמידט, מטפלת זוגית ומשפחתית ומדריכה מוסמכת

מה קרה לה לסיון שקמה יום בהיר אחד ואמרה “די!”?

ארז, כפוף, מכונס בתוך עצמו, שבור ופגוע מאוד מההחלטה של סיון ולא ממש מבין מה קרה. 25 שנות נישואין, 3 ילדים, הכל נראה לו בסדר.

סיון יושבת דרוכה, עיניה דומעות, קולה מונוטוני ושקט, והיא מספרת על תהליך של התרחקות, של פערים וחוסר אינטימיות של שנים. היא דווקא מדגישה את חוסר הפתאומיות ברצון שלה להיפרד.

אבל, הם לא הגיעו לטיפול זוגי… הם הגיעו להיפרד בשלום.

למרות שסיון נחושה כל כך להתגרש, היא כואבת מאוד את ההחלטה שלה.

“איך, איך אומרים לילדים שמתגרשים?” שואל ארז. “אף פעם לא רבנו לידם, יש אווירה טובה בבית. הם יהיו בשוק”.

אמרתי לארז שזו שאלה טובה. חשוב להבין את המשפחה ואת ההרגלים שלה, לפני שמחליטים מה ואיך מספרים.

“איך לדעתכם הם יגיבו?”, שאלתי.

ארז אומר שלדעתו, כל אחד יגיב אחרת. אפרת, החיילת, הגדולה, בטח תהיה מאוד מאופקת וכמעט לא תאמר דבר. רון ויובל, בני 10 ו-12, קרוב לוודאי שיבכו מאוד. במיוחד רון, כי הוא ילד רגיש במיוחד.

האם יש זמן במהלך השבוע בו אתם נמצאים ביחד?

“כן”, אמרה סיון, “בשישי אחר הצהריים או בערב”.

ערב שישי, לאחר שארז שכר דירה, שני רחובות ממקום מגורם הנוכחי, הם סיכמו לדבר עם הילדים לאחר הארוחה המשפחתית.  

“חשוב לי”, אמר ארז בכעס, “שהם יבינו שזו החלטה שלה לא שלי. אין כאן: אנחנו החלטנו. אני לא החלטתי כלום, זה היא החליטה!”.

שאלתי את ארז מה הוא חושב יקרה, אם יאמר לילדים שזו החלטה של סיון.

“הם יכעסו עליה”, אמר. “יאשימו אותה שהיא הורסת את המשפחה. מגיע לה, לא?”.

התגובה של ארז אינה יוצאת דופן. לא פעם אני שומעת הורים שמרגישים שהגירושין נכפו עליהם ואם יגידו: “אנחנו” זה שקר. למה שישקרו? למה ש”יכסו” על בן הזוג?

האם מגיע לילדים שייקחו מהם את אימא שלהם? היית רוצה שיכעסו כך על אימא שלהם, ידחו אותה ויאבדו את הקשר איתה? אתה חושב שזה לטובתם?

אגב, לא בהכרח זו התגובה של ילדים במצב כזה, לפעמים היא הפוכה.

ארז חשב על כך ואמר: “חד משמעית לא! הם אוהבים אותה והיא אימא שלהם. היא חשובה להם מאוד”.

“אז שפת השיחה תהיה ‘אנחנו'”,  אמר ארז בצער.

כשמתכננים שיחה שכזאת, רצוי לחשוב על כל פרט ופרט:

• היכן ישבו? מי יפתח בשיחה? מה יגידו ומה לא יאמרו?
• לפרט ככל האפשר למה לצפות בהמשך, הסדרי הראיה, תקשורת עם ההורים כאשר אינם נמצאים עם הילדים, כל פרט הקשור לחיי הילדים בהמשך. חשוב לא להשאיר דברים סתומים. ידע נותן ביטחון ויציבות.
• להקפיד לא לערב את הילדים בסכסוך שבין ההורים, כך שיהיו משוחררים לחיות את חייהם ולא יקחו אחריות הורית כלשהי.
• לנסות ולשער מה תהיינה תגובות הילדים ולתכנן את ההתייחסות המיטיבה של ההורים לתגובות אלו. למשל אם אחד הילדים ילך לחדרו ויסתגר שם, האם ללכת אחריו? ומי מההורים ילך? להניח לו? מה נכון להם ולילד?

• מהם משאבי התמיכה שיש למשפחה?
• מהם משאבי התמיכה של כל ילד וילד? האם יש חברים קרובים שהילדים יכולים לשתף אותם?
• איך אפשר לרתום את בית הספר, או כל מסגרת חינוכית אחרת בה נמצאים הילדים, על מנת שיעזרו ויקלו על הילדים בתקופה הזאת?

לאחר השיחה, טלפן אלי ארז בדמעות ואמר: היה לא קל אך עבר בשלום, היה בכי, היו שאלות, אך ההכנה לקראת השיחה עזרה מאוד.

היינו “אנחנו” וכך זה יישאר.

ב”הסכמות” אנו ערים לכל הקשיים והפחדים המתעוררים סביב גירושין ואנו מלווים את הזוג והמשפחה ברגישות רבה לצרכי כל אחד מבני המשפחה, הן של ההורים והן של הילדים.

חשוב לזכור: תהליך של גירושין הוא תהליך מורכב וכואב. לפעמים העתיד נראה שחור, מייאש, כאלו הכל מתמוטט סביב.

התקופה הזאת עוברת. לא פעם אנשים צומחים ומתפתחים למקומות טובים אף יותר ממה שהיו בהם בעבר.

“איך מתגרשים” שם את היסודות להרכב החדש של המשפחה.

* הכותבת הנה יועצת רגשית בגירושין בשיתוף פעולה, מלווה משפחות בתהליכי גירושין ובהמשך הדרך.